שתיקה בחקירה במשטרה

זכות השתיקה הוענקה באופן מפורש רק לנאשם במשפטו (ס' 161 לחסד"פ). ככל שמדובר בחשוד בחקירה משטרתית, ס' 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) מעניק רק חיסיון מפני הפללה עצמית. ס' 28(א) לחוק המעצרים מאפשר לחשוד שלא לומר דבר שעשוי להפלילו (חיסיון מפני הפללה עצמית), סעיף 47(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) פוטר אדם מלמסור בעדות ראיה שיש בה משום הודיה בעבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.

למעשה, אין בחוק עיגון מלא של זכות שתיקה מלאה לחשוד. למרות זאת, בפועל התגבשה פרקטיקה לפיה גם חשוד מקבל זכות שתיקה בשלב החקירה במשטרה:

ברע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2), 865, מפי כבוד השופטת דורנר:

"כידוע, מימוש הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית במהלך חקירת המשטרה אינו מותנה בקביעת מעמדו הפורמאלי של הנחקר, כעד או כחשוד. בעניין זה המבחן הוא מהותי ומתמקד בשאלה, האם בתשובות שהנחקר נדרש לתת יש כדי להעמידו בסיכון ממשי שיואשם בפלילים, שאז אין הוא חייב להשיב לשאלות חוקריו. ראו יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, תשנ"ז), 491-490.

עם זאת, הכלל הוא, שכאשר משתנה מעמדו של מי שנחקר על-ידי המשטרה והוא הופך מעד לחשוד בביצוע עבירה, קמה לו זכות רחבה עוד יותר - לשתוק בחקירתו מבלי לומר דבר, אף ביחס לשאלות שאילו היה עד היה מחויב על-פי החוק להשיב עליהן. שאלת מעמדו של הנחקר, כעד או כחשוד, עשויה איפוא לעורר קושי - כפי שאירע בענייננו - כאשר המשטרה מצפה מנחקר, כי ימלא את חובותיו על-פי החוק כעד, הגם שהנחקר מבקש לממש את זכויותיו כחשוד. אז, השאלה הרלוואנטית היא, על-פי אילו אמות-מידה יש לקבוע את מעמדו של הנחקר..... אף כאשר הנחקר לא הוזהר פורמאלית כי הוא נחשד בביצוע עבירה, ברי כי הוא רשאי לממש את זכות השתיקה אם המשטרה העמידה בפניו מצג שלפיו היא חושדת בו כי ביצע עבירה...."

לסיכום: למרות שאין בחוק עיגון מלא של זכות שתיקה לחשוד, התגבשה בפועל פרקטיקה לפיה חשוד מקבל זכות שתיקה בשלב החקירה במשטרה. בפ"ד אלמליח נקבע כי כאשר משתנה הסטאטוס של נחקר מעד לחשוד, הרי שעתה עומדת לו זכות רחבה עוד יותר והיא זכות השתיקה, לשתוק בחקירתו מבלי לומר דבר. כמובן ששתיקת חשוד בחקירתו יכולה במקרים מסוימים לשמש סיוע לראיות התביעה, מקום בו היא נדרשת לכך.